הקשב עובר להורים

כתבה שהתפרסמה בפורטל הורים בקשר-פורטל המשפחות המיוחדות
לכתבה הקליקו

מדוע חשוב כל כך לחזק הורים לילדים עם בעיות קשב וריכוז? כיצד נפטרים מתחושות האשמה ההוריות? ומהי התנהגות הורית מותאמת? אילנה גולדשטיין השתתפה בכנס של עמותת ביחד בשיתוף עם מכון ת.ל.מ וחזרה עם תשובות, טיפים וגם כמה תובנות

אילנה גולדשטיין 28.11.10

מסעם של הורים לילדים מיוחדים הוא מסע מורכב ומלא מתח, תסכול ואף ייאוש, ולכן ישנה חשיבות עצומה להכוונה להורים ולתמיכה בהם. הגישה: "רגשותיו וצרכיו של ההורה נמצאים במרכז יחד עם אלו של הילד, והיחסים בין ההורים לילד הם פלטפורמה לצמיחה הדדית", היא זו שמנחה את עמותת ביחד, שמייחסת חשיבות רבה מאוד להתמודדות ההורה.

גישה זו היא בעיניי נכונה וברוח הזמן ושמחתי לשמוע שהיא הולכת ותופסת מקום מרכזי יותר. במשך שנים, הילד המיוחד הוא זה שקיבל באופן טבעי את מלוא תשומת הלב מצד המבוגרים (ההורים, המטפלים והסביבה), לא אחת תוך התעלמות יחסית מההורים, שהם המטפלים הראשוניים בילד. כהורים המלווים את ילדנו וצועדים איתו במסע, אנחנו נושאים על כתפינו נטל וקושי רב, והתמודדות זו מחייבת קבלת תמיכה והכוונה. את זה, כך נראה, מבינים היום היטב גם אנשי המקצוע וגם ההורים, ולא בכדי פועלות במלוא מרצן עמותות כמו עמותת ביחד וכמובן עמותת קשר.

עמותת ביחד, למי שאינו מכיר, היא ארגון ישראלי של הורים הפועל לשיפור איכות חייהם של ילדים מתבגרים ומבוגרים המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז והפרעת התנהגות. מטרת העמותה היא לאפשר להם לממש בהצלחה את הפוטנציאל הגלום בהם בכל תחומי החיים. לצורך כך היא מציעה קבוצות הדרכה להורים, קו טלפון המעניק הדרכה, פורום, ימי עיון והרצאות, וגולת הכותרת: הפרויקט "לגעת מבעד לשריון" שגובש על ידי מנכ"לית העמותה, אסנת דרי, בשיתוף עם משרד החינוך, כדי לחולל שינוי בעמדת בית הספר כלפי הילד המיוחד וכלפי הוריו.

לכל אלה התוודעתי במסגרת יום עיון סביב הנושא "יחסים בין הורים לילדים עם קשיי קשב וריכוז – גבולות, הכלה ומה שביניהם", שהתקיים ביוני האחרון במרכז הרפואי ע"ש שיב"א (תל השומר). אירוע חשוב זה נערך על ידי עמותת ביחד בשיתוף מכון ת.ל.מ. – רשת ארצית לטיפול, אבחון, ייעוץ והכשרה.

פחות רגשי אשם
ביום העיון הועלו הרצאות במגוון נושאים הקשורים להפרעות קשב וריכוז, וכאמור הפוקוס היה בעיקר על ההורים. בהרצאתה של ד"ר רונית פלוטניק, פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית ממכון ת.ל.מ. ומחברת הספר "לגדול אחרת" (הוצאת יסוד), בלט הנושא של רגשי האשם שלנו כהורים והשפעתם על תפקודנו ועל תפקוד הילדים. כל הורה בעל ניסיון יודע שלעתים קרובות רגש האשמה שלנו אינו מודע. במובן מסוים, תחושת האשמה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהווייתנו, כהורים בכלל וכהורים לילד עם לקות בפרט.

על פי ד"ר פלוטניק, ילדים לומדים על ערכם ממה שאנחנו, ההורים והמורים, משקפים להם. כשאנחנו עומדים מול הילד עם התרחבות של הלב ושמחה, ליבו מתרחב והוא לומד להעריך את עצמו. ילדים עם הפרעות קשב וריכוז זוכים בדרך כלל לתגובות הוריות כמו: "או או, מה קרה?", או "שוב עשית…למרות שביקשתי…". כתוצאה מכך, חוויית הערך העצמי של הילדים מהולה בתחושות הכעס, הבושה והתסכול שאנו חשים נוכח התנהגותם ותפקודם.

איך נשנה את התמונה הזו? ראשית, עלינו להבין שכוונותיו של הילד לעתים קרובות שונות מאוד ממה שלבסוף "יוצא לו". כלומר, הילד מגיב מתוך הלקות התפקודית שלו ומתפקידנו להבין זאת. אולם ד"ר פלוטניק מציינת שכאשר אנחנו מבינים את הקושי של הילד שלנו, אנחנו עשויים להגיע מבחינה רגשית לשני מקומות קיצוניים: הורות נוקשה או הורות ותרנית.

ההורה הוותרן מזדהה עם המצוקה של הילד. "מספיק קשה לו, נוותר לו!" ונדמה לו שהחמלה והרחמים הם ידיד לילד עם הלקות. אולם מכיוון שילדים עם לקות אינם יכולים לווסת את עצמם, הם יתאכזבו ויאכזבו. לדוגמא, כשהילד מבטיח כי יכין שיעורי בית לאחר הצפייה בטלוויזיה אך אינו מצליח לעמוד בכך, הוא מאכזב גם את עצמו וגם אותנו. הפרשנות של הילד לוויתור ההורי היא הפוכה, מכיוון שהוא תופס אותה כוויתור עליו. כשהוא "מנצח" הוא בעצם נותר לבדו, בלי שמישהו ישגיח עליו ויכוון.

מנגד, ההורה הנוקשה פוחד מוותרנות ולכן משתמש בכוח. הוא דורש "עכשיו! ללא פשרות!", אך הפחד שלו משתקף לילד, שבסופו של דבר מגיב בהתפרצות וברגשות של אשמה ופחד. בנוסף, למידה באמצעות ענישה היא למידה שאינה אפקטיבית לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, מכיוון שהיא מצריכה מהם "חשיבה אחורנית", שקשה להם מאוד ליישם.

שביל הזהב, לפי ד"ר פלוטניק, הוא גבולות והכלה: להבין, לתת לגיטימציה לחוויות התסכול, אך גם לדרוש ולהציב גבולות. רוצים דוגמה? כך נוכל לפנות לילד שאינו מרפה מהמחשב: "אני מבינה שאתה לא רוצה לסיים אבל אתה צריך. הנה האצבע שלי, מי יסגור את המחשב – האצבע שלי או האצבע שלך?". הפרשנות שלנו עשויה להיות שאנחנו "הולכים נגד הילד", אך למעשה אנחנו בעדו, מכיוון שדווקא אם נוותר לו נעזור לו להתחפר בלקות שלו.

ד"ר מירב חן, פסיכולוגית קלינית, ראש החוג לחינוך במכללת תל חי, הציגה גישה שמזמן לא שמעתי: הפרעת קשב וריכוז היא תולדה של האינטראקציה בין המולד לסביבה, וישנה סבירות גדולה שילדים אלה לא היו חווים את ההפרעה בסביבה אחרת. דבריה של ד"ר חן, שהצהירה כי היא עצמה בעלת בעיית קשב וריכוז "כמו כל הג'ינג'ים", טוענת למעשה כי מדובר בילדים רגילים בעלי מאפיינים לא רגילים, שנדרשים לתפקד בסביבה שאינה מותאמת להם. הסיבה העיקרית היא שהמורים שלנו לא למדו איך לעבוד בדרכים אלטרנטיביות ויצירתיות.

איזה יופי! שמחתי לשמוע את דברי החוכמה הללו. כשחייתי בקנדה במשך כשבע שנים זו אכן הייתה הגישה הרווחת, הן בקרב המערכת והן בקרב הסביבה. אולם כשהגענו לארץ נתקלנו בגישה שונה שמתייחסת לילדים כאל "מקולקלים" שצריכים "תיקון".

ד"ר חן הדגישה את העובדה כי הסביבה מקדשת ומעריכה ידע, שליטה, איפוק, תכנון, בקרה והישגיות אקדמית. ילדים עם בעיות קשב וריכוז פועלים מהבטן, מתוך אימפולס. הם בעלי אינטואיציה גבוהה וחשיבה אסוציאטיבית – הפוך מהנדרש במערכת החינוך. על כן, רבים מהם מרגישים בדידות, זעם, חרדה וחוסר אונים.

הוראה מתקנת הורית
ד"ר פלוטניק סבורה כי הורות לילד עם לקויות חייבת להיות נלמדת. לדידה, התנהגות הורית שאינה מותאמת עלולה להזיק ולהחמיר את מאפייני הלקות, ואילו התנהגות הורית מותאמת לקות תחזק את הילד ותשפר את איכות החיים של כל בני המשפחה. אנחנו, ההורים, צריכים ללמוד לנסות לשלוט ברגשותינו וגם למצוא שותפים לכך, מכיוון שחשוב שנשבור את מעגל הבדידות ונלמד יחד עם אנשים שעוברים חוויה דומה.
ד"ר פלוטניק חוזרת ומדגישה כי למידה מהצלחות היא הלמידה החשובה והמשמעותית ביותר עבור ילדים. כשהילד חווה הצלחה, נוצרים קשרים חדשים בין נוירונים במוח. הצלחה נחרטת היטב בזיכרון ומהווה מנוף להצלחות נוספות ובסיס לתחושת ערך עצמי.

ד"ר פלוטניק הציגה בהרצאתה מודל להוראה מתקנת הורית המורכב מארבעה עקרונות, והנה הם כאן:
הבנת הילד ומניעיו: ההבנה כי התנהגות הילד נובעת לרוב מהלקות, וכתוצאה מכך הכלת ההתנהגות שלו. לדוגמה: "אני יודעת מה קרה לך עכשיו רגשית – 'נורא נבהלת', 'אתה מאוד כועס'".
מודעות המבוגר לתחושותיו: הילד מסוגל להוציא מאיתנו את "השדים" שלנו, אולם חלה עלינו חובת הוויסות!
פרשנות מדויקת לרגשות של הילד: אין מקום ואין טעם להסביר לילד שרגשותיו אינם נכונים. לעומת זאת שיקוף ("אני יודעת מה קרה לך עכשיו רגשית – נורא נבהלת, אתה מאוד כועס") בונה תקשורת טובה יותר.
הוראה מתקנה תפקודית בחמישה שלבים:
א. נוכחות שומרת: אנחנו משמשים כממלאי מקום של אותו חלק לקוי בפונקציות הניהוליות של הילד, כלומר אומרים לו מה לעשות, ונשארים איתו עד שהוא מבצע זאת.
ב. הטרמה: נעניק לילד שלנו הכנה נפשית לפני אירוע. לדוגמה: "היום רינה הגננת לא תהיה בגן, במקומה תהיה שושנה המחליפה" (חשוב גם לפני אירועים של בילוי, כמו כמה זמן נעמוד בתור וכו').
ג. משגוח (:(monitoring ילד עם לקות זו בדרך כלל מוסח מאוד וחייב מוניטור, לכן חשוב לבדוק כל הזמן שהוא עושה מה שצריך.
ד. תיווך ופידבק: יש לתווך לילד מצבים שונים ולהעניק לו משוב על התנהגותו.

גם ד"ר חן הציגה בכנס עצות מועילות להורות טובה יותר שעשויות לתרום לכל אחד מאיתנו, וגם אותם אנחנו מציגים לפניכם:
עיניים מיטיבות: עיניים מלאות כעס או חרדה ממלאות את הילד באשמה. אם נביט בו בעיניים טובות הוא יראה בעיניים שלנו שהוא טוב, אהוב ושייך ("צריך לווסת את הכיווץ בעיניים" אומרת ד"ר חן).
התפעלות: ילדים עם הפרעות קשב וריכוז הם יצירתיים מאוד וכדאי לתת להם לממש רעיונות שונים. אם נחכה שהם יעשו מה שאנחנו רוצים ורק אז נתפעל מהם, נתפעל מעט מאוד. אם נחליט להתפעל מהיצירתיות, השמיים הם הגבול (ביטויים כמו: "איזה יופי, לא חשבתי על הדרך הזו…").
דוגמה אישית: על כך אין טעם להכביר במילים – נאה דורש, נאה מקיים.
הכלה: כשהילד שלנו כועס מאוד או תוקפני מאוד, הוא בעצם מראה לנו שהוא חרד, חסר אונים או שיש לו תוקפנות שהוא לא יודע איך להתמודד איתה. אלו הם רגשות שהוא כבר לא יכול להכיל ולכן הוא מעביר אותם אלינו, כדי שנעזור לו להתמודד עימם. אם נחזיר לו בתוקפנות יתחיל "פינג פונג", ולכן יש לנשום, לא להגיב מיד. הכי חשוב זה שנהיה עם הילד גם כשקשה לו!
החזקה (holding): הכוונה אינה רק להחזקה פיזית אלא לתיחום. עלינו לתחום את האפשרויות כדי לאפשר לילד התנהלות טובה יותר (רצוי שתי אפשרויות בלבד).
הדרך היא העיקר: ההשתדלות למצוינות היא החשובה, לא חשוב הציון.
הכוונה: לתת לילד כיוון, אך לא לסלול את הדרך.
גבולות במקום חוקים: חוק הוא חינוך דרך הרתעה (ונחוץ רק במצבים מסכני חיים), לעומתו גבול הוא מתן כללים, נורמות. יש צורך בהרבה חזרה על הדרישות, אבל בסוף זה "נכנס".
דיאלוג: הקשבה הדדית ולא משא ומתן או מונולוג, המשפטים צריכים להיות קצרים ובהירים.
תקיפות במקום תוקפנות.
אמונה: להאמין בכוחותיו של הילד ולא ליצור בו תלות בנו, ההורים.
שפה: לדבר בשפתו של הילד, בגובה העיניים, "להיות בעניינים" .
העלאת הערך העצמי: תחושת ערך עצמי גבוהה אצל הילד תאפשר לו ויסות.

ההורה כבן אדם
אסיים בנימה אישית ובתובנות שלי מתוך ההרצאות שהוצגו בכנס הנדון. כפי שראיתם, הוצגו בפנינו תובנות וטיפים רבים הנוגעים לדרכי התנהגות ועשייה שמומלצות לנו כהורים: מה עלינו לעשות ואיך עלינו להתנהג כדי להקל על הילד בהסתגלותו ולהפיק ממנו את המיטב? את התובנות והעצות הללו כדאי לשמור, אולי אפילו לתלות על המקרר כדי שנוכל ליישמן כל העת.

ובכל זאת, משהו היה חסר לי! הפוקוס על ההורים הוא מבורך, אבל חסרו לי תובנות וטיפים לגבי הטיפול האמיתי בנו, ההורים. יותר ויותר מתגבשת בי ההבנה (וגם המרצות ביום העיון הדגישו את הרעיון) כי חשוב מאוד שאנחנו, כהורים וכבני אדם, נוכל לקבל עזרה, תמיכה וייעוץ כדי להקל על עצמנו. על מנת שנוכל לתת את המקסימום לילד המיוחד שלנו עלינו להיות חזקים, מודעים, בעלי ידע ומטופחים, כי אם לא נדאג לעצמנו ילדנו לא יוכל לקבל את הטוב ביותר.

הכוונה היא לכך שעלינו ההורים ללמוד להכיר את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הפחדים שלנו, את החלומות שלנו, את החולשות ואת נקודות החוזק. רק כך נוכל להפריד בינינו לבין הילד שלנו ובין החלומות שלו לחלומות שלנו. רק כך נוכל לבצע את כל ההמלצות הנפלאות שהושמעו ביום העיון על ידי נשות המקצוע. נוכל להכיל וגם לשים גבולות ולהימצא, ככל שניתן, במצב של שליטה בעולם המאתגר של גידול ילדים מיוחדים.

אילנה גולדשטיין היא אמא מיוחדת ופסיכותרפיסטית רוחנית

Facebook Comments

סגירת תפריט